החלטה בתיק עע"ם 5047/13

           זוהי בקשה למתן סעד זמני במסגרת ערעור שהגישו המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כבוד השופטת נ' בן אור) מיום 12.6.2013, הדוחה את עתירתם לביטול החלטת המשיב שלא ליתן להם מעמד בישראל והקובע כי עליהם לעזוב את ישראל עד ליום 15.7.2013.

           עם הגשת הבקשה דנן ניתן ביום 15.7.2013 צו ארעי המונע את הרחקתם של המבקשים מישראל עד החלטה אחרת.

1.        המבקשת 1 (להלן: המבקשת), ילידת שנת 1973, והמבקש 2 (להלן: המבקש) שהוא בנה מנישואים קודמים ויליד שנת 1995, הם אזרחי רוסיה. בשנת 2004 החלה המבקשת לנהל חיים משותפים בארצה עם אזרח ישראלי בשם אדוארד שוטשוילי (להלן: אדוארד), ובשנת 2006 נישאו השניים ברוסיה אך לא נולדו להם ילדים משותפים. בשנת 2008 שב אדוארד לישראל ובחלוף מספר חודשים הגיעו המבקשים בעקבותיו ונכנסו לישראל ביום 23.10.2008 ברישיון לישיבת ביקור מסוג ב/2 ("תייר") שתוקפו לשלושה חודשים. לאחר כשלושה שבועות שבו המבקשים לרוסיה ("על מנת לאסוף חפצים ומסמכים אחרונים" לדבריהם) וביום 30.3.2009 נכנסו לישראל פעם נוספת ברישיון מסוג ב/2. בחודש אפריל 2009, סמוך לאחר הגיעם של המבקשים ארצה, הגיש אדוארד בקשה להעניק למבקשת מעמד בישראל בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: נוהל מעמד מכוח נישואין), הקובע הליך מדורג לטיפול בבקשות מעין אלה (להלן: ההליך המדורג). לאחר שנערך לאדוארד ולמבקשת שימוע לצורך בחינת כנות הקשר ביניהם, הוחלט ביום 24.6.2009 ליתן למבקשת רישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 ("עובד זמני") שתוקפו לשישה חודשים וכן ליתן למבקש רישיון לישיבה מסוג א/2 ("תלמיד") לפרק זמן זהה. ביום 28.12.2009 נערך לאדוארד ולמבקשת שימוע נוסף ונוכח הרושם שהותירו הוחלט להעניק למבקשים רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 ("ארעי כללי") שתוקפו מאותו היום ולמשך שנה.

           בחלוף כשבעה חודשים הודיע אדוארד בכתב למשיב כי הקשר בינו ובין המבקשת נותק ובעקבות כך זומנו השניים לשימוע, בו ציין אדוארד כי בינתיים חזרו להתגורר יחד וכי כתב את המכתב בעיצומו של ריב שהתפתח ביניהם. בתום השימוע הוחלט לקבל את הסבריו של אדוארד וביום 23.12.2010 התייצבו בני הזוג לשימוע נוסף בסיומו הוחלט להאריך את רישיון הישיבה הארעי של המבקשים בשנה נוספת. מספר חודשים לאחר מכן, ביום 29.3.2011, שב אדוארד וכתב למשיב כי הוא והמבקשת אינם חיים עוד יחד בציינו כי המבקשת הגישה נגדו תלונה בגין מעשי אלימות שלטענתה ביצע כלפיה. ביום 10.4.2011 נערך לבני הזוג שימוע נוסף בו טענה המבקשת כי מאז החלה להתגורר בישראל שינה אדוארד את יחסו אליה ואל בנה והחל להכותם. המבקשת הוסיפה וטענה כי היא מקבלת סיוע מן המרכז למניעת אלימות במשפחה, כי היא סובלת ממחלת הסוכרת ומטופלת באופן קבוע וכי נמנעה עד כה מלהגיש תלונה נגד אדוארד בשל החשש שתאלץ לחזור לרוסיה שם, לדבריה, לא תוכל לקבל טיפול רפואי משום שאיבדה את "רישיון המושב" שלה. במכתבו מיום 17.4.2011 מסר המשיב למבקשת כי בעקבות הודעתו של אדוארד על ניתוק היחסים ביניהם ובעקבות הודעתה שלה על האלימות שנקט נגדה אדוארד הוחלט להפסיק את ההליך המדורג מכוחו היא שוהה בישראל, וכי עליה ועל בנה לעזוב את הארץ עד ליום 17.7.2011. כחודש לאחר מכן הגיע אדוארד למשרדי המשיב וביקש לחזור בו מן האמור במכתבו האחרון ואולם המשיב דחה בקשה זו בציינו כי נגד אדוארד תלוי ועומד צו הרחקה מפני המבקשת וכי לא התרשם מכנות הקשר בין השניים.

2.        לאחר הדברים האלה פנה בא-כוח המבקשים בחודש מאי 2011 למשיב בבקשה להעביר את עניינה של המבקשת לבחינה בפני הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה ההומניטארית), בהסתמכו בהקשר זה על "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" (להלן: נוהל הפסקת הליך מדורג כתוצאה מאלימות). ביום 6.6.2011 דחה המשיב בקשה זו בקובעו כי המבקשת אינה עומדת בדרישות הקבועות בנוהל האמור וזאת משום שלא השלימה עד לאותו מועד מחצית מן התקופה הקבועה בהליך המדורג (ארבע שנים). עוד ציין המשיב כי השתקעותה של המבקשת בישראל אינה מהווה כשלעצמה טעם למתן מעמד וכי מחלתה אינה מצריכה טיפול חירום ועל כן אין מקום שהוועדה ההומניטארית תבחן את פנייתה. לאחר חליפת מכתבים בשאלה האם המבקשת השלימה מחצית מתקופת ההליך המדורג, נדחו טענות המבקשים פעם נוספת על-ידי ראש דסק דרום ברשות האוכלוסין וההגירה וניתנה להם שהות של שבעה ימים לצאת מישראל. המבקשים מיאנו להשלים עם החלטה זו ופנו לוועדת ההשגה לזרים (להלן: ועדת ההשגה). ביום 6.2.2013 החליטה יושבת ראש ועדת ההשגה לדחות את טענותיהם, בציינה כי מאז קבלת רישיון הישיבה הארעי מסוג א/5 ועד לפקיעת הנישואין שהתה המבקשת בהליך המדורג כשנה וארבעה חודשים בלבד - דהיינו פחות ממחצית תקופת ההליך המדורג הקבועה בנוהל מעמד מכוח נישואין - וכי על כן היא אינה עומדת בתנאי הסף הקבועים בנוהל הפסקת הליך מדורג כתוצאה מאלימות. עוד קבעה יושבת ראש ועדת ההשגה כי הקשר בין בני הזוג נותק ללא קשר לאלימות שהפנה כלפיה אדוארד; כי לא נוצרה אצל המבקשת "ציפייה לגיטימית" לקבלת מעמד בישראל; וכי למבקשים אין זיקה של ממש לישראל. יושבת ראש הוועדה הוסיפה וקבעה כי המבקשת אינה עומדת בשום פרמטר להעברת עניינה אל הוועדה ההומניטארית וכי גם בקשתה החלופית להעברת עניינה מכוח סמכותה השיורית של הוועדה ההומניטארית אין בה ממש, שכן טענותיה לפיהן איבדה את רישיון הישיבה ברוסיה ולא תוכל לזכות שם בטיפול רפואי נטענו בעלמא ולא גובו בראיות. נוכח כל האמור קבעה יושבת ראש ועדת ההשגה כי לא נפל פגם בהחלטת ראש הדסק שלא להעביר את עניינה של המבקשת אל הוועדה ההומניטארית וכי על המבקשים לעזוב את ישראל. בשל העובדה שהמבקש הינו תלמיד בית ספר ניתנה למבקשים שהות לעזוב את ישראל עד ליום 15.7.2013, דהיינו לאחר תום שנת הלימודים.

3.        משנדחתה השגתם הגישו המבקשים בחודש מרץ 2013 עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, ובפסק דינו מיום 12.6.2013 דחה בית המשפט את טענותיהם בקובעו כי עליהם לעזוב את ישראל עד למועד שקבעה יושבת ראש ועדת ההשגה. בית המשפט ציין כי על-פי נוהל הפסקת הליך מדורג כתוצאה מאלימות, על מנת שעניינה של המבקשת יועבר לוועדה הומניטארית היה עליה להשלים מחצית מתקופת ההליך המדורג - קרי פרק זמן של שנתיים - וכי בהתאם לנוהל ולפסיקתו של בית משפט זה פרק הזמן האמור מתחיל להימנות ביום שבו קיבלה את רישיון השהייה הארעי מסוג א/5 (28.12.2009). בית המשפט הוסיף וקבע אין ממש בטענותיה של המבקשת לפיהן יש להתחיל למנות את התקופה בה שהתה בהליך המדורג במועד מוקדם יותר (מועד כניסתה ארצה בחודש מרץ 2009), ועל כן קבע כי קשר הנישואין של המבקשת ושל אדוארד פקע בחלוף שנה וארבעה חודשים בלבד ממועד תחילת ההליך המדורג ודי בכך על מנת לדחות את טענות המבקשים. בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקשת לא הצביעה על זיקה ממשית לישראל ולא הרימה את הנטל להראות כי ניתקה כל קשר עם מדינת מוצאה כפי שטענה. עוד ציין בית המשפט כי ייתכן שהעילה לפקיעת קשר הנישואין בין המבקשת לאדוארד אינה נעוצה באלימות שהופנתה כלפיה, שכן הסכסוך ביניהם התגלע עוד קודם לכך ומטעמים אחרים, ולבסוף ציין בית המשפט כי המבקשת לא ביססה בראיות את טענותיה בדבר מצבה הרפואי המונע ממנה לטוס או בדבר היעדר יכולת לקבל טיפול רפואי הולם במדינת מוצאה. מטעמים אלה כולם דחה בית המשפט את העתירה בהדגישו כי על המבקשים לעזוב את ישראל עד ליום 15.7.2013, כפי שנקבע בהחלטת יושבת ראש ועדת ההשגה.

4.        המבקשים מערערים על פסק הדין ולצד הערעור הגישו את הבקשה שבכאן, שהוכתרה כ"בקשה לצו ביניים", בה הם עותרים להימנע מהרחקתם מישראל עד להכרעה בערעור. לטענת המבקשים, מאז עזבו את מדינת מוצאם בשנת 2009 בוטל "רישיון המושב" של המבקשת, לא נותר להם כל רכוש או זכויות במדינתם וכל קשרי החברות שרקמו עם השנים נותקו. עוד טוענים המבקשים כי בני משפחתה של המבקשת ברוסיה אינם מקיימים קשר איתה ואימה מתגוררת בעיר המרוחקת מאוד מן האזור בו התגוררה. המבקשים מוסיפים ומדגישים כי נישואיה של המבקשת לאדוארד באו אל קיצם בשל האלימות הקשה שהפנה כלפיה וכלפי המבקש, ובהקשר זה הם מציינים כי המבקשת הגישה תלונה במשטרה נגד אדוארד בחודש פברואר 2011, בעקבותיה אף הוגש כתב אישום נגדו בעבירות אלימות בהן הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון. עוד טוענים המבקשים כי הם תמכו בראיות את טענותיהם בדבר זיקתם העמוקה לישראל ולדבריהם היה על בית המשפט לשקול בהקשר זה את מצבה הרפואי הקשה של המבקשת ואת רצונו של המבקש להשתלב במעגל החברתי בבית ספרו ולהתגייס לצה"ל בבוא העת. נוכח האמור טוענים המבקשים כי היה מקום להורות על העברת עניינם לבחינה על-ידי הוועדה ההומניטארית ולדבריהם החלטות המשיב בהקשר זה לוקות בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט קמא בהחילו את "נוהל הפסקת הליך מדורג כתוצאה מאלימות" בנוסחו החדש (מס' 5.2.0019) - אשר נכנס לתוקף לאחר פקיעת נישואיהם של המבקשת ואדוארד - ולטענתם היה על בית המשפט להחיל את הנוסח הקודם (מס' 5.2.0017 א') שלא כלל הוראה לפיה תחילת תקופת ההליך המדורג תהיה במועד הנפקת רישיון הישיבה מסוג א/5. לבסוף טוענים המבקשים כי הרחקתם מישראל בשלב זה תהווה "גזירה חמורה עד כדי סיכון חייה של המבקשת" ולטענתם אין להרחיקם בטרם מוצו זכויותיהם.

5.        המשיב טוען, מצידו, כי אין להיעתר לבקשה שכן סיכויי הערעור נמוכים ושיקולי מאזן הנוחות תומכים אף הם בדחייתה. לטענת המשיב, פסק דינו של בית המשפט קמא מנומק ומפורט וקובע - כפי שאף קבעה ועדת ההשגה - כי לא נפל פגם המצדיק התערבות שיפוטית בהחלטות שהתקבלו בעניינם של המבקשים. המשיב טוען עוד כי בית המשפט קמא קבע כעניין שבעובדה שהמבקשת אינה עומדת בתנאי הסף הקבוע בנוהל הפסקת ההליך המדורג כתוצאה מאלימות, כי היא לא הצביעה על זיקה ממשית לישראל וכי טענותיה לעניין התקיימות טעמים הומניטאריים מיוחדים בעניינה נטענו ללא כל ביסוס ראייתי, ובהקשר זה מדגיש המשיב כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים. לגופם של דברים טוען המשיב כי אין ממש בטענת המבקשים לפיה היה מקום להחיל בעניינם את נוסחו הקודם של הנוהל וממילא, כך הוא מוסיף וטוען, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה לא היה בכך כדי לשנות מן המסקנה לפיה המועד שבו יש להתחיל למנות את תקופת ההליך המדורג הוא מועד קבלת רישיון הישיבה מסוג א/5.

6.        לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנספחים שצורפו להן הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

           בקשתם של המבקשים למנוע בשלב זה את הרחקתם מישראל מהווה, הלכה למעשה, בקשה לסעד זמני בתקופת הערעור ולא בקשה ל"צו ביניים" כפי שהוכתרה. זאת משום שאין אנו מצויים עוד בשלב בירור העתירה כי אם בשלב שלאחר פסק-דין הדוחה את טענות המבקשים, עליו הוגש ערעור התלוי ועומד בבית משפט זה. הלכה פסוקה היא כי על מנת שתתקבל בקשה לסעד זמני בערעור על מבקש הסעד הזמני להראות כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו: עע"ם 8256/09 רפיד ויז'ן בע"מ נ' עיריית חיפה, פסקה 7 (30.11.2009); עע"ם 5163/11 קווי יסוד לבנייה ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 5 (17.8.2011)). תנאים אלה, הנוהגים לעניין מתן סעד זמני במסגרת ערעור אזרחי, יפים גם בכל הנוגע לסעד זמני המבוקש במסגרת ערעור על עתירה מנהלית (ראו: עע"ם 3894/08 ב.ר.ב. תעשיות (אשפרה וייצור) בע"מ נ' מכבסת לבנון, פסקה 9 (16.10.2008); עע"ם 4274/12 חריש הירוקה אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פסקה 6 (23.10.2012)). בכל הנוגע לסיכויי הערעור, מבלי לטעת מסמרות בעניין זה נראה כי אלה אינם גבוהים. החלטותיו של המשיב לפיהן אין מקום להעביר את עניינה של המבקשת לדיון בפני הוועדה ההומניטארית נבחנו הן על-ידי ועדת ההשגה הן על-ידי בית המשפט קמא ונמצא כי לא נפל בהן פגם המצדיק את ביטולן. הטענות העובדתיות של המבקשים בדבר ניתוק הזיקה בינם ובין מדינת מוצאם, כמו גם טענתה של המבקשת כי לא תזכה לטיפול רפואי הולם ככל שתורחק מישראל לרוסיה, נדונו ונדחו על-ידי ערכאות אלה בהיעדר תשתית ראייתית מספקת לביסוסן ובהקשר זה ברי כי ניצבת בפני המבקשים משוכה גבוהה למדי בשלב הערעור.

           המבקשים מעלים טענה נוספת, לפיה היה על המשיב להתחיל את מניין תקופת "ההליך המדורג" במועד הקודם למועד שבו הונפקו להם רישיונות הישיבה מסוג א/5. לטענתם שגה בית המשפט משהחיל בעניינם את הנוהל בנוסחו החדש. ואולם, על פני הדברים נראה כי פסק דינו של בית המשפט קמא, אשר דן בטענה זו והחליט לדחותה, מבוסס על פסיקתו של בית משפט זה שהתייחסה לנוהל בנוסחו הישן ובמסגרתה נקבע כי "עם תחילתו של ההליך המדורג מקבל הזר אשרת שהייה מסוג א/5, וממועד זה תימנה תקופת ההליך" (ראו עע"ם 3146/11 בוזיק נ' שר הפנים, פיסקה ט"ז (16.7.2012) (ההדגשה הוספה)). הנה כי כן, ומבלי שיהיה בכך כדי להכריע בטענת המבקשים בשלב מקדמי זה, על פניו נראה כי הפרשנות שהוענקה לנוסחו הישן של הנוהל עולה בקנה אחד עם ההוראות המפורשות שנקבעו בנוסחו החדש לעניין מועד תחילת מניין ההליך המדורג. בנסיבות אלה קשה לומר כי סיכויי הערעור שהגישו המבקשים טובים הם. אשר לשיקולי מאזן הנוחות, אלה אף הם אינם נוטים לטובת קבלת הבקשה שכן המבקשים לא הראו כי צפוי להיגרם להם נזק בלתי הפיך ככל שיורחקו למדינתם וברי כי ככל שיתקבל ערעורם, תהא הדרך פתוחה בפניהם לשוב למסלול בו החלו להסדרת מעמדם בישראל (ראו, למשל: עע"ם 6336/09 ריו נ' שר הפנים, פסקה 5 (23.9.2009)). 

7.       סיכומם של דברים - הבקשה נדחית.

הצו הארעי שניתן ביום 15.7.2013 מבוטל, וניתנת למבקשים שהות של שלושים ימים מיום המצאתה של החלטה זו לידיהם, לעזוב את ישראל.

          בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

           ניתנה היום, כ"א באלול התשע"ג (‏27.8.2013).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   גק

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: